בהופעה של אביתר בנאי ותמיר מוסקט היו 4 נגנים. היו כאלה חדי אוזניים (אני) ששמו לב לנגן נסתר נוסף ולא עפו על העניין. מי הנגן החמישי, למה זה הפריע ומה זה בכלל קשור לאוטומציה? כל זאת בעוד בפרק של החתולים הסמוראים. טוב. לא. זה די כאן בהמשך.
הנגן החמישי
בשבוע שעבר, באחד מהימים הגשומים ביותר, גררתי את אישתי להופעה של 2 אמנים שאני מוקירה ואוהבת – אביתר בנאי ותמיר מוסקט.
על הבמה עמדו אביתר ותמיר ביחד עם עוד 2 נגנים. האמת, היה גם נגן חמישי – מוזיקת פלייבק שליוותה את הנגנים שניגנו בלייב. עפתי על המוזיקה, אבל מודה, קצת עיקמתי את האף. התרגשתי לשמוע את כל השירים שאני אוהבת בעיבודים באמת מהממים, אבל עברה לי מחשבה בראש ״מה זה זה, הפלייבקים האלה״ (רוצה לומר: מה זה זה, החרטא הזה).
כשקווין התחילה לשחק את המשחק
באותו רגע, נזכרתי בסיפור של להקה אהובה אחרת, Queen, שבאלבומה הראשון, הצהירה שכל המוזיקה נוגנה ללא סינטיסייזר ולימים כאשר הם הכניסו את ה״חבר סינטי״ כנגן חמישי, הם חטפו ביקורת מצד המעריצים, אבל אי אפשר לומר שהמהלך הזה היה נפילה. הם יצרו להיטים אהובים, שהגדילו להם את הקהל. הנה גם דוגמה קטנה של הכוח של פרדי הגדול והמוזיקה שלהם לאורך השנים.
ככה מייצרים הופעה אינטימית בזאפות מלאות
״אני אביא יין, אני אביא קרן שמש״ שר אביתר וכולם מצטרפים אליו. עם דבר אחד לא יכולתי להתווכח. זה עבד לי. זה עבד לי ולקהל שנסחף אחרי העיבודים הכיפיים, שהחברים היו ככל הנראה מתקשים להרים, לולא הנגן החמישי. למעשה, הפלייבק רק העצים את המרקם של ההופעה האינטימית כשרק ארבעתם על הבמה, גם כשה״זאפות מלאות״ (למיטבי שמע: ״פרגולה למעלה, פרגולה למטה״).
האימפקט שלא קרה
זה קצת גרם לי לחשוב על מה שהלקוחות שלי חווים כשהם חושבים להכניס את הנגן החמישי ללהקה שלהם – כלי אוטומציה.
נכון, חלקם ״Early Adopters״, מאמצים ראשונים של הטכנולוגיה, עפים על האפשרויות שהנגן החמישי, יכול לעשות עבור העסק שלהם, אבל חלקם דווקא חוששים מהשינוי.
כך היה עם עו״ד עצמאי, One Man Show, שפנה אלי לבחינת הטמעת כלים אוטומטים בעסק שלו. הוא טבע בעבודה. באמת, אין דרך אחרת לתאר את זה. לפגישה שלנו הוא הגיע עם הלשון בחוץ, לאחר שהיה חולה והצטבר לו עומס כפול. התחלנו את הפגישה והוא הציג לי את צורת העבודה שלו, שהייתה מורכבת למדי.
הבנתי שכאן אני יכולה לעשות אימפקט של ממש – לפשט את הדברים, להקל עליו משמעותית ולפנות לו זמן לצמיחה. יותר מזה, הזמן שלו היה מוקדש לעבודה עצמה, לשמה נהיה עצמאי, במקום כל ה״מסביב״ – אותה עבודה גבייה, ניהול ולוגיסטיקה, שלרוב מזכיר/ה היו עושים בשבילו, רק שהכלים האוטומטים היו עולים כ-10% מעלות השכר שלהם. בדיוק כמו אביתר והחברים, הנגן החמישי, כלי האוטומציה, היה מעצים אותו בענק. לצערי הוא לא היה בשל לעשות את השינוי.
בואי החוצה, בואי נלך
אני מבינה את זה, מאתגר לנו לצאת מאזור הנוחות ולשנות דברים, במיוחד בתקופה של עומס, אבל, בד בבד העולם משתנה והמתחרים שלנו לא נשארים מאחור – לא רחוק היום שבו עולם האוטומציה יגיע גם אליהם. השאלה איפה אתם רוצים להיות כשזה יקרה.
לא בטוחים שזה מתאים לכם?
בואו נדבר איך אפשר לעשות את המעבר חלק. מבטיחה תמיכה מלאה, טכנית וגם נפשית (כן כן, אני מחזיקת ידיים מהוללת מאז 1985). לתיאום שיחת טלפון קצרה, בוחרים כאן למטה את המועד שנוח לכם:
